בית המשפט העליון לא יתערב בהחלטת בד"ר להפחתת סכום מזונות ילדים

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.        העותרת פנתה בעתירה לבית משפט זה בבקשה כי נורה על ביטול פסק דינם של בית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה ובית הדין הרבני הגדול, בטענה כי חרגו מסמכותם. הטענה מופנית כנגד פסיקת בתי הדין הנוגעת למזונות העותרים, שני הקטינים, ילדיו של המשיב 3, אשר הופחתו מכח אותן החלטות מסך כולל של 3,000 ש"ח לסכום כולל של 2,000 ש"ח לחודש, לשני הקטינים.

2.        הצדדים הם בני זוג לשעבר אשר התגרשו זה  מזו ביום 23.7.00. במסגרת הסכם הגירושין, התחייב האב לשלם לילדיו מזונות בסכום כולל של 1500 ש"ח לחודש. בסוף שנת 2003, הגישה האשה תביעה להגדלת מזונות. בדיון ביום 14.12.03 טען האב כי, בעוד שבעת הגירושין היה מובטל, הרי עכשיו מצא עבודה, ולכן הוא מסכים לשלם סכום כולל של 3,000 ש"ח לחודש כמזונות שני הילדים. על יסוד הסכמת הצדדים, ניתן פסק דין בבית הדין הרבני.

           ביום 17.4.05 הגיש האב תביעה להקטנת המזונות. לאחר דיון וטיעון, בית הדין האזורי פסק כי על האב לשלם החל מיום 15.4.05 סכום כולל של 2,000 ש"ח לחודש כמזונות שני הילדים,  וזאת עד להחלטה אחרת. כן קבע בית הדין האיזורי הסדר לתשלומי חוב גדול שהצטבר לחובת האב עבור הפרשי מזונות שלא שולמו על ידיו בעבר. עוד נקבע בפסק הדין שהאם  תהיה זכאית להגיש תביעה להגדלת מזונות, אם יחול שינוי משמעותי בהכנסות האב. בגדר פסיקתו, לקח בית הדין האיזורי בחשבון את גובה משכורתו של האב העומדת על 6,000 ש"ח, את חובו לביטוח הלאומי שהצטבר לסכום גדול עקב פיגורים בתשלומי המזונות, ואת החובות הכלליים לבנק שהצטברו לחובת בני הזוג בזמן נישואיהם וטרם נפרעו. כן התחשב לצורך הענין בהשתכרותה של האם, ובצרכים של הילדים.

3.        בית הדין הרבני הגדול אימץ את פסק דינו של בית הדין האיזורי וקבע כי הואיל ומצבו הכלכלי של האב הורע מאז פסק הדין של בית הדין האיזורי מאחר שנשא אשה ונאלץ לשכור דירה בדמי שכירות של 500 דולר לחודש. לאור זאת בית הדין החליט:

"אין לקבל את בקשת האם להגדלת מזונות למרות שהסכום נראה נמוך מצרכיהם, ולא נראה להתערב  בפסק דינו של בית הדין האיזורי שענין גובה המזונות נתון לשיקולו, מה גם, שכאמור, הורע עתה מצבו".

לאור זאת, דחה את הערעור. בנימוקי אחד  הדיינים הוסף, כי עובדת הנישואין של האב לאחר מתן פסק הדין של בית הדין האיזורי הינה אך תוספת "מעבר לנדרש", שכן, מכל מקום, לא היה טעם טוב להתערב בפסק דינו. לדברי בעל הדברים, האב היה זכאי לחזור בו מהסכמתו לשלם מזונות בסך 3,000 ש"ח, ועל בית הדין היה לשום את המזונות על פי הכנסות הבעל במועד הרלבנטי. לדבריו, על פי הנתונים, אפשר היה אולי לפסוק מעל 2,000 ש"ח, לחודש. אולם מאחר ששיקול הדעת נתון לערכאה הדיונית, ומאחר שבהסכם הגירושין הוסכם על דמי מזונות לשני הילדים בשיעור 1,500 ש"ח, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האיזורי, כאמור.

4.        טוענת העותרת כי הפחתת המזונות בידי בית הדין נעשתה שלא כדין, וזאת לאור הסכמתו של האב בהליך קודם למזונות בשיעור 3,000 ש"ח, ומאחר, שבין לבין, משכורתו עלתה מ-4,000 ש"ח ל-6,000 ש"ח, ואילו צרכיהם של הילדים לא פחתו כי אם עלו; מכאן, שפסיקת בתי הדין הרבניים נוגדת מושכלות ראשונים של צדק, ועל בית משפט זה להתערב בה ולבטלה.

5.        עו"ד יעקובי, היועץ המשפטי של מערכת בתי הדין הרבניים, טען בפנינו כי אין מקום להתערבות בג"צ בפסיקת בתי הדין הרבניים במזונות הילדים במקרה זה. בתי הדין ריבוניים לדון ולשקול את שאלת המזונות המצויה בתחום סמכותם, וכך הם נהגו במקרה זה, תוך שהעריכו בהערכה מחודשת את הנתונים העדכניים בדבר מצבו הכלכלי של האב, ומצבת החובות החלה עליו, את מצבה הכלכלי של האם, ואת צרכיהם של הילדים. לדבריו, בתי הדין הפעילו את שיקול דעתם בתחומי סמכותם, ואין מקום להתערבות בית משפט זה בתוצאות שיקול דעת זה.

           האב טען מצידו כי הצטבר כנגדו חוב גדול הן של מזונות והן חוב לבנק שבני הזוג עדיין חייבים מתקופת נישואיהם, שהוא חייב בפרעון חלקו, והסביר כי על פי הסדר החובות שנקבע בפסק הדין של בית הדין האיזורי, הוא משלם עתה תשלומים חודשיים בסך 3,500 ש"ח, כאשר 2,000 ש"ח מהם מהווים תשלומי מזונות חודשיים ואילו היתרה משקפת תשלומים בגין פרעון חובות מזונות מן העבר. הוא נשוי כיום לאשה אחרת, ומצפה לילד, ואין ביכולתו לשלם סכומים גדולים מכפי שחוייב בבית הדין הרבני, ולאור עול הפרנסה הגדול הרובץ על שכמו כיום.

6.        דין עתירה זו להידחות. מושכלות ראשונים הם, כי אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים. התערבותו מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות צדק טבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהענין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (סעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; בג"צ 5182/93 לוי נ' בית הדין האיזורי רחובות, פד"י מח(3) 1, 6-8; בג"צ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י מו(3) 423, 438; בג"צ 1689/90 עאסי נ' בית הדין השרעי, פד"י מה(5) 148, 154-5; בג"צ 323/81 וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י לו(2) 733).

           נושא העתירה שבפנינו אינו נופל לגדר אותם חריגים קיצוניים בהם יתערב בית משפט זה בפסיקת בתי הדין הרבניים.

           פסיקת בתי הדין במקרה זה מצויה בגדרי סמכותם, ולא ניתן ביסוס כלשהו בעתירה זו לחריגה כלשהי מעקרונות צדק טבעי. לא מתקיים גם החריג הדן בסטייה מהוראת חוק המכוונת לבית הדין הדתי, ואין עילה בנסיבות מקרה זה להתערבות במסגרת סעד מן הצדק, שכן לא ניתן לומר כי חלה בפסיקת בתי הדין הרבניים חריגה קיצונית משורת הצדק, בעוצמה הנדרשת המצדיקה התערבות בית משפט זה לשינוייה.

6.        בתי הדין הרבניים, בהעריכם הערכה מחודשת את מזונות הקטינים, התייחסו למצבם העדכני של ההורים ולצרכי הילדים. בית הדין האיזורי לא ראה את האב קשור בהסכמתו הקודמת להעמיד את חבותו למזונות הילדים על 3,000 ש"ח, ככל הנראה עקב החובות הכבדים שצבר במהלך הזמן, אשר חלקם חובות מזונות אותם לא שילם. ניתן להניח, כי בהערכה המחודשת של מזונות הקטינים נלקח בחשבון גם הנתון לפיו בהסכם הגירושין הסכימו בני הזוג על מזונות קטינים בשיעור 1,500 ש"ח, כמו גם הנתון הנוסף לפיו, בהסכמת האב, הועמדו מזונות הילדים על 3,000 ש"ח. בתי הדין בחנו את יכולתו של האב נכון לעת זו בשים לב, בין היתר, לחובות הכבדים המוטלים עליו, ומתוך מבט מעשי החותר לשילוב בין תשלום מזונות  שוטפים ופרעון הדרגתי של חוב גדול שהצטבר, וכל אלה, בשים לב לצורכי הילדים ורמת הכנסתם של ההורים. בקובעו דמי מזונות חודשיים של 2,000 ש"ח בנוסף להסדר פרעון חוב חודשי הנזקף לחובות העבר, ביקש בית הדין לאזן בין צורכי הילדים ליכולותיו של האב, וקבע את אשר קבע לענין זה.

7.        תחום זה של הערכת המזונות ושיעורם על בסיס נתונים משתנים בחיי הגורמים הנוגעים בדבר מצוי בידי בית הדין הרבני מקום שהענין נתון בסמכותו. אין  בית משפט זה אמור להתערב בשיקוליו של בית הדין בהפעילו את סמכותו השיפוטית במסגרת הדין, וגם אילו דילגנו מעבר  לטעמי הסף של אי התערבות, לא היה מקום להתערב בשיקול דעת ערכאת השיפוט הרבנית, וזאת גם אם עשוי להיות שאילו דנו אנו בענין, היינו משקללים אחרת את הנתונים הרלבנטיים, ומעריכים בצורה שונה את צרכי הילדים מול יכולותיו של האב, ומגיעים לתוצאה המגדילה את סכום המזונות החודשי הראוי. אולם גם כך, לא ניתן לומר כי פסיקת בתי הדין חורגת באופן קיצוני משורת הצדק, במידה המצדיקה התערבות בית המשפט הגבוה לצדק.

8.        על יסוד האמור, דין העתירה להידחות. בנסיבות הענין אציע שלא ליתן צו להוצאות.

                                                                                                ש ו פ ט ת

השופט א' א' לוי:

1.        מספר הלכות ישמשו אותי בחוות-דעתי בעתירה זו: